התמונה מבחוץ—והמסע שבפנים.

מבחוץ, הסיפור שלי נראה כמו חיים חרדיים טובים ורגילים. ובמובנים רבים הוא אכן היה כזה.

נולדתי למשפחה שומרת תורה ומצוות, השני מתוך תשעה ילדים וגם תאום. הוריי הגיעו מצרפת והשתקעו בסטמפורד היל שבלונדון, כדי להעניק לילדיהם חינוך חרדי חם.

עברתי במסלול המוכר של תלמוד תורה וישיבה, למדתי בגייטסהד ובהמשך בישיבת מיר בארץ ישראל. בגיל 22 נישאתי לרעייתי היקרה לאה. יחד צמחנו מאוד וזכינו לשישה ילדים נפלאים.

זו הייתה התמונה מבחוץ. אבל מתחתיה נשאתי מאבק פנימי נסתר שכמעט איש לא ראה.

המאבק שאיש לא ראה

המאבק שלי התחיל בגיל צעיר מאוד. כשהייתי ילד קטן, אדם מבוגר חצה גבולות שאסור היה לו לחצות. לא ידעתי למי לספר, ולא היו לי המילים או הקשר שבו יכולתי לבטא את מה שקרה. לכן נשאתי את הבלבול בשתיקה.

מה שהתחיל כבלבול ילדותי התפתח עם הזמן למאבק ארוך וכואב סביב פגם הברית. הוא צרך הרבה יותר זמן, אנרגיה, כסף ומרחב פנימי מכפי שמישהו סביבי יכול היה לדעת.

במהלך השנים הופיעו גם דרכי בריחה נוספות: סיגריות, קנאביס, אלכוהול, חומרים פסיכדליים, ראפה וקשר לא בריא עם אוכל. כל אחת מהן הציעה משהו זמני—בריחה, תחושה אחרת, דרך לשנות את החוויה של הרגע.

מבחוץ החיים המשיכו. בפנים חיפשתי שוב ושוב משהו שיאפשר לי לא להיות בדיוק במקום שבו הייתי.

לא הייתה תרופה אחת

אינני יכול להצביע על רגע, שיטה או תכנית אחת ולומר: ״זה שינה הכול.״ כל צומת בחיי הפך למסע חדש.

אחד הצמתים המוקדמים והחשובים הגיע דרך חמי ותכנית שפיתח בשם Mastermind. היא לימדה אותי לשאול מה אני רוצה, להבהיר לאן אני הולך ולנקוט צעדים מעשיים. עם הזמן היא הובילה אותי לשאלה עמוקה יותר: האם אני באמת רוצה את הדברים שאני חושב שאני רוצה?

Mastermind נעשתה מקור השראה משמעותי למה שפיתחתי בהמשך ושאני מכנה היום עבודת הרצון—מסגרת לבירור הרצון האמיתי ולצעדים עקביים לקראתו.

נקודת מפנה עצומה נוספת הגיעה דרך הרב שלום ארוש. התחברתי אליו דרך ספריו ותורתו, וגם זכיתי לפגוש אותו פעמים רבות. תורתו פתחה עבורי קשר אישי ומעשי עם השם והובילה אותי לחיים של תפילה אישית, אחריות ותקווה.

דרך הרב שלום ארוש הכרתי לעומק את תורת רבו, רבי נחמן מברסלב—הצדיק הטמון באומן. הכנות יוצאת הדופן של רבי נחמן ביחס למאבק האנושי, וההתעקשות שלו שאין מקום לייאוש, פתחו בתוכי דבר עמוק.

לפני כשמונה שנים החל להשתרש שינוי יסודי בשמירת הברית שלי. הדרך לא הייתה של שלמות מיידית, אך ברוך השם, מאז אותה נקודת מפנה לא חזרתי במזיד להתנהגות ששלטה בחלק גדול כל כך מחיי. היום אני אסיר תודה על הזכות לשמירת הברית.

צומת משמעותי נוסף הגיע דרך הרב יום טוב גלזר וסמינר The Possible You. הזמנתי את הרב גלזר להוביל סמינר בלונדון, ובהמשך הוכשרתי כמנחה והובלתי סמינרים בעצמי. העבודה הקרובה עם אנשים העמיקה מאוד את הבנתי במה שמניע אותנו, במה שחוסם אותנו, כיצד אסטרטגיות הישרדות נוצרות ומדוע אנו בורחים מעצמנו.

לצד כל אלה הגיעו צמיחה בשלום בית, נוכחות, קשר אמיתי יותר עם עצמי והעמקת הקשר עם השם. לאט־לאט השבילים השונים התחילו להיפגש.

התמכרות איננה זהות

מתוך המסע שלי למדתי לראות התמכרות כיותר מן ההתנהגות החיצונית. מתחת לאסטרטגיית הישרדות נמצא לעיתים פחד, ומתחתיו סיפור כואב: ״אני קטן״, ״אני חלש״, ״אני אבוד״, ״אני לא שייך״ או ״אני חסר ערך״.

הסיגריה, החומר או ההתנהגות הכפייתית נראים לרגע כמענה לסיפור. הם עשויים להציע הקלה, שייכות, ביטחון או בריחה—אבל אינם יכולים למלא את החלל באמת, מפני שהסיפור שמתחתיהם מעולם לא היה האמת.

איש אינו חסר ערך במהותו. האדם איננו ההתמכרות שבה השתמש כדי לשרוד. מתחת להתנהגות נמצאת נשמה—אדם יקר ומשמעותי, המחובר עמוקות להשם גם כשאינו מסוגל להרגיש זאת.

עבורי, החירות נבנתה בהדרגה דרך נוכחות, רצון, עבודה פנימית אמיתית, מבנה, תפילה והיכולת להישאר עם השם ברגע הזה.

חירות היא לחיות עם השם, ממש כאן וממש עכשיו.

מדוע אני משתף

אינני משתף את הסיפור מפני שאני מחפש פרסום, ואינני מציג את עצמי כאיש מקצוע קליני בתחום ההתמכרויות.

אני משתף מפני שיותר מדי גברים יהודים נאבקים בשתיקה. רבים מדי מאמינים שהם פגומים באופן ייחודי, שאיש לא יבין אותם או שעליהם לשאת את המאבק לבד.

אני מכיר משהו מן החושך הזה מבפנים. ואני גם יודע ששינוי אפשרי.

לא הייתה דרך אחת שהביאה אותי לכאן. בכל צומת הראה לי השם שביל נוסף ונתן לי חלק נוסף מן התמונה. שביל מהצד מחבר בין החלקים האלה—לא כהבטחה לשינוי מיידי, אלא כהזמנה להתחיל לצעוד.

אני השלט המצביע. שביל מהצד הוא הדרך.

אם אתה נושא משהו בשתיקה, אתה לא הרוס. אתה אינך המאבק שלך, ואינך צריך להעמיד פנים כאן.

אתה לא לבד.
אנחנו נושמים את זה יחד.